כיפה - מקור המנהג

 
 

כיפה מהי?

הכיפה היא פיסת בד או סריג אשר בה מכסה יהודי את ראשו. על פי רוב, צורתה עגולה ונודעות לה וריאציות רבות ושונות בכל הנוגע לגודל, צבע, טקסטורה והרכבי החומרים ממנה היא עשויה. כיום ניתן לבצע הבחנה ברורה בין קבוצות דתיות, זרמים וחסידויות שונות בעם ישראל רק לפי זיהוי וסיווג של הכיפה בין שלל סוגי הכיפות.

כיפה - סמל ומשמעות

דין חבישת כיפה או כובע מתקשר בשורשו למנהג עתיק יומין שמטרתו היא לחנך את האיש היהודי ליראת שמיים ולתחושת הכנעה כלפני בוראו. הכיפה משרטטת לאדם גבול גשמי המונח על ראשו ומזכיר לו שאם כל השאיפות הגבוהות שלו בחיי היום יום, אל לו לשכוח שיש כוח עליון אליו הוא כפוף פיזית ורוחנית. כשכיפה לראשו, אמור האדם להצניע את גאוותנותו, מתוך הבנה וידיעה כי יש סמכות עליונה הנמצאת תמיד מעליו. הכיפה מטרתה לחזק את תחושת היראה והכבוד של האדם כלפי בוראו. עוד פן מעניין הוא שהכיפה ככיסוי ראש יש בה גם מן הצניעות מצד אחד (מתוך שהיא מצניעה את ראשו של החובש אותה) וגם מעניין של כבוד האדם לגופו, לראשו (שהוא ראש לאיברים) ולסובבים אותו מצד שני.

חכמינו זכרם לברכה  אסרו ללכת מרחק של ארבע אמות (כ-2.5 מטרים), או לדבר דברים שבקדושה בראש גלוי. חכמינו זכרם לברכה אף ציינו כי גם את הילדים הקטנים צרכים להרגיל לכסות את ראשם כי כך תשרה עליהם יראת שמיים (כפי שנרחיב בהמשך על רב נחמן).

בגלויות העבר ובעולם כיום, הכיפה הפכה לסימן וסמל היכר חיצוני המבדיל בין עם ישראל לעמים אחרים. הכיפה משדרת מסר כי האדם אשר חובש אותה מזהה את עצמו כשגריר של מורשת ישראל וכאדם אשר מקיים את מצוותיה.

בנוסף לכך, אדם החובש כיפה משייך את עצמו לקבוצה מסויימת, ולמעשה, חבישת כיפה כמוה כחבישת כומתה בצבא -  שתיהן  ממחישות את ההשתייכות למסגרת, כפיפות לחוקים, וקיום הקודים של הקבוצה. יהודי החובש כיפה הוא כחייל בצבאו של בורא העולם.

בדורות האחרונים ידע עם ישראל תלאות רבות וקשות אשר בהן הודגשו ביתר שאת הסממנים המובהקים של היהודי כגון: זקן, פיאות הלחיים, הטלית, התפילין וכן הכיפה והמגבעת אשר היו לראשם. קיימים מעשי מסירות נפש רבים של יהודים אשר התעקשו לשמור על סממניהם החיצוניים כיהודים ובין השאר על הכיפות שלראשם, על ציצית שלגופם או זקן שעיטר את פניהם וכדומה.

מעניין לציין את המילה הלועזית לכיפה הנקראת: ירמולקה אשר מקורה הוא בשפה הארמית מן המילים "יראי מלכא" – היראים/מפחדים מן המלך (מלכו של עולם).

"כסה ראשך, כדי שתהא עליך יראת אדונך (הקדוש ברוך הוא)" - מקרה ידוע מובא בתלמוד הבבלי על  האמורא רב נחמן בר יצחק (מסכת שבת - קנו ב): "אימיה דרב נחמן בר יצחק ייאמרו לה (חוזים בכוכבים) בריך גניבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישא, אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דתהוי עליך אימתא דשמיא וכו'..." – החוזים בכוכבים אמרו לאימו של רב נחמן כי בנה עתיד לגדול ולהיות גנב, ולכן החליטה לכסות את ראשו באופן קבוע ובכך תחוּל על בנה יראת שמיים. כמו כן, בקשה ממנו שיבקש רחמי שמיים על עצמו. ממשיכה הגמרא ומספרת לנו כי באחד מן הימים ישב רב נחמן תחת עץ הדקל ולמד וגלימתו נפלה מעל ראשו, ואז הרים רב נחמן את ראשו (שהיה גלוי וללא כיסוי בשלב זה) וראה את פרותיו של הדקל. רב נחמן לא הצליח להתאפק וחתך בעזרת שיניו אשכול  תמרים ואכל אותם. הדקל והתמרים לא היו שלו, אלא של אדם אחר שהיה הבעלים של העץ - הייתה זו, למעשה,  גניבה ובכך התקיימה אותה תחזית שחזו לאימו החוזים בכוכבים.

 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר